אמא, שבי רגע.
תעצרי את המירוץ המשוגע הזה.
מותר לך רגע לנוח. לשבת.
תפסיקי את המלחמות.
תפסיקי להאבק
לתכנן, לעשות, לכעוס
לדאוג, לרצות
לתת ולתת ולתת…מעבר ליכולת.

מה את רוצה?! להיות כסא שכרתו לו רגל??
כי כסא בלי רגל שואל את עצמו
אם הוא בכלל כסא.
אם הוא יכול להמשיך להתקיים בעולם הזה בלי רגל.
ואז, הוא מפחד להשתנות.
מעלה אבק ועובש.
מתכסה גידולים גידולים
שמתפשטים לכל עבר, מטפסים על המשענת.

גם לו היתה לו תקווה קטנה בלב
להיות שוב כסא
כסא זולה או כסא נדנדה, כסא כלשהו…
היא נקברת לה, נעלמת ונחנקת
מתחת לסבך הגידולים
הגדלים. המתפשטים. חסרי השליטה.

אז אמא, שבי רגע
אני לא רוצה שתהיי כסא כרות רגל.
הניחי את כלי המלחמה ושאר הדאגות…
שבי בכסא
ותחלמי חלומות ורודים.